איך נולד רעיון

אני אוהבת את החדר של התינוקת שלי.
הכל בו רך, ורדרד ונעים, וכמעט כלום בו לא קנוי- מן לקט חם של פריטים ששופצו, נצבעו ונתפרו בידיים אוהבות.
הקירות צבועים בשמנת רכה, הקיר מטופט בורוד בניקוד עדין, התמונות תפורות בצבעים תואמים, הבובות נתפרו ונרקמו אחת אחת כשפיצקי עוד היתה בבטן.

ורק מקום אחד עדיין לא טופל: מן התקרה משתלשלת מנורה עירומה, מכסה הפלסטיק תלוש בגסות מהתקרה, לא מתאים לעננות הרכה העוטפת את החדר. יום אחד ישבתי עם פיצקוש על כסא הנדנדה, ותוך כדי זימזום שירי ערש מרגיעים הסתכלתי על התקרה. הסתכלתי על המנורה, הסתכלתי על בית המנורה...

ו... הופ! רעיון!
אם אני מפרידה את בית המנורה מהתיפאורה העלובה הזו, מניחה אותו על רקע מתאים, הופכת אותו ונותנת לו קצת יותר כבוד... הוא הופך ליופי של רגלית!

וכבר למחרת מצאתי את הספק המתאים, ובסטודיו התגבהו להן ערמות לבנבנות ומרקדות.

ביקור חטוף בחנות לכלים חד פעמיים העשיר את האוסף החדש בכלים נוספים, אשר היפוכם הוליד רגליות זולות לרכישה ועשירות למראה.
רגע הוא כלי פלסטיק פשוט לנר צף-

ורגע רגל שמנמנה ויציבה להפליא!

סדנאות הילדים למשל זכו מן ההפקר, והנסיכות, הפיות והרקדניות מתגנדרות עכשיו בסדנאות הסטודיו במתקן מוגבה וחגיגי!

גם הבנים לא קופחו כמובן, ובעזרת ספריי כסף פשוט שודרגה עוגת האביר והוגבהה אף היא.

מזהים את עוגת הסקראפקייק מהפוסט הקודם? גם היא נתברכה ברגלית חיננית.

צריך רק להסתכל סביב: הרעיונות מקיפים אותנו מכל עבר, ולנו נותר רק לעצור, להתבונן ולאמץ.

 ומנצלת את הפוסט בכדי להזכיר- נותרו מספר ימים להשתתפות בבלוג קנדי המגניב שלנו,
ומקומות אחרונים בסדנת הסקרפקייקס המשגעת- מוזמנים להצטרף!!!

יצירה מהנה,
טל צפריר